1לפעמים לא הצליח המגרש לגרש רוח מגוף הקורבן. רמת הפיקוח השלישית העמקת הקונפורמיות בקהילה באמצעות תופעת הדיבוקים ההבדל המרכזי בין טקסי ריפוי בחברות מסורתיות ובין טיפולים נפשיים מודרניים הוא שבראשונים תיקון הסטייה איננו מתרחש בחלל ריק מבחינת הקהילה: תוצאותיו מהדהדות במרחב החיים הקולקטיבי ולא רק האינדוידואלי ועשויות לתרום לארגונו מחדש. העיצוב התרבותי של דיבוקים הפך אותם למכשיר רב כוח להגברת צייתנות בקהילה בעיקר בגלל ההיבטים הברורים של שכר ועונש. במיקרים רבים, תיארו הרוחות את מסכת תלאותיהם בצורה מפורטת וריאליסטית, שהעניקה מימד מוחשי ומאיים לעבירות ולחטאים. למעשה מופיעים סנטימנטים עמוקים של חרטה וחזרה בתשובה, בעקבות גירוש הרוח ברוב הדו"חות לאורך כל התקופה שבה צצו דיבוקים. מסקנות: הדיבוק כהפרעה פסיכיאטרית וכמשאב תרבותי בסופו של דבר נהוג לראות בסטיות חברתיות, ובפאתולוגיה נפשית בכלל זה, מוקדים של פגיעה בסדר החברתי, ולאו דוקא אמצעים ממוסדים לשימורו. כבר בסוף שנת 1971 העריך המודיעין הישראלי, כי השיטה שיבחרו המצרים כדי לפתוח מעברים בסוללת העפר הגבוהה תהיה – כפי שאכן אירע במלחמה –התזת סילוני מים חזקים מדוברות או מסירות באמצעות צינורות ומשאבות שימוקמו בהן וישאבו לשם כך מים מתעלת סואץ. הערכת המודיעין אף הוסיפה, כי משך הזמן הדרוש לפריצת מעבר על ידי ארבע משאבות הוא שלוש וחצי שעות, וכי המצרים רכשו כ-350 משאבות היכולות לאפשר פריצה במקביל של כ-90 מעברים. המצרים אף התאמנו בשיטה זו לפריצת סוללת העפר בתעלת מים הקרובה לתעלת סואץ, והאימונים נצפו על ידי כוחותינו חודשים לפני המלחמה.