1. הגדרת תנאי היציאה נכונותו של הרוח לצאת מקרבנו היתה מותנית פעמים רבות במילוי התנאים שהעמיד הוא או שהציע המגרש. אי מילויין אחרי שיצא הרוח עלול היה להחזיר את הרוח לקורבן. 5. קביעת איבר היציאה גם אם הביע הרוח נכונותו להרפות מהקורבן עדיין היה נכון למגרש מיקוח מייגע על מקום היציאה. הרוח רצה להפוך את מפלתו לניצחון חלקי ביציאה דרך איבר מרכזי כדי להטיל מום. 6. יציאת הרוח שלב זה היה שיאו של טקס הגירוש ותיאורי המיקרים מעניקים לו אופי דרמטי במיוחד. הקורבן היה מתנהג במצב נורמלי לעיתים תוך שיכחון , סימנים בגוף החולה ובמקום היציאה שימשו ראיה מוחשית ודרמטית ליציאת הרוח. 7. חיסון הנפגע מפני חזרת הרוח מקובל היה לקשור לו קמיעות שישמרו עליו, אובדנם או השחתתם של הקמיעות היו סיבות להשתלטות מחודשת של הרוח על הקורבן. פרט חשוב בתכנית המתקפה, הידוע למודיעין הישראלי, התייחס לפתרון שגיבשו המצרים כדי להתגבר על סוללת העפר שהקים צה"ל לאורך גדת התעלה. המצרים הודאגו מאוד מן הסוללה. לדברי שאזלי, דובר ב"מחסום לגובה של 20 מטרים… המחסום הוקם כה סמוך לתעלה שחזיתו המערבית העתידה להתייצב מול מתקפתנו התמזגה בשיפוע התלול יותר של דפנות הבטון