מועדון ברזילי

 

 

 

 

 

כשהעורך שלי ביקש ממני לכתוב על מועדון ברזילי חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות. "אתה בטוח?" שאלתי אותו. "מועדון ברזילי, אני?".

טוב תראו, אני כבר לא ילד. כאילו, אם אתם צריכים דינוזאור שעוד זוכר את ימי רוקסן העליזים לשם עריכת השוואת על ציר הזמן, אז וואלה אני הבן אדם המתאים וגם זה בעירבון מוגבל ביותר, כי אני מין טיפוס נוסטלגי כזה שמתרפק. חשבתי לעצמי שאולי גם בחזית האישה נצליח לעשות כאן איזה רווח קטן, אז בערב בין האכלת הילדים ואיסוף צעצועיהם מהרצפה הפטרתי "נכון שכבר המון זמן את אומרת שנהיינו זקנים ושאנחנו לא יוצאים יותר, אז זהו החלטתי לשים לזה סוף". "מה אתה אומר.." היא זרקה ואז זרקתי "ביום שיש אנחנו הולכים ל- מועדון ברזילי". "לאן?" שאלה. "מועדון ברזילי, מה את לא מכירה?! וואו באמת נהיינו זקנים.." מזל שאני קיים. מועדון ברזילי נראה יותר ויותר מפתה. ובאמת מה כבר תרח בן שלושים וחמש כמוני צריך. לא הרבה, אולי שיחליפו לו את הנוף מבקבוקי מטרנה לאלוהים, כמה שאני אוהב וודקה.. כבר שכחתי. מי היה מאמין שאומר זאת, אבל וואלה, כרגע אני אוהב את הבוס שלי. טוב אולי אני אוהב וודקה, אבל מה זה משנה. מועדון ברזילי, היר ווי קאם! יום שישי הגיע, עוד עוף איבד את חייו בשביל שמשפחתי הקטנה תשבע. עוד תפוחי אדמה נזללו, בשביל שבטני הקטנה תתפח.

מועדון ברזילי היה בשבילי כמו ארץ ישראל למשה רבנו. כבר האמנתי שכוחות עליונים או סתם בטן מפוצצת ימנעו ממני מלהגיע. אבל אז, אחרי השכבת הילדים, בכודי מנומנם חשבתי שראיתי פאטה מורגנה. מועדון ברזילי, מלמלתי.. "לא חמור, זאת אני".

 

וואו, כבר שכחתי. פעם הרבה לפני מועדון ברזילי אשתי הייתה הכוסית של הלייף. מועדון ברזילי כנראה גרם לה להיזכר שיש לה רגליים שהסתרתן מהעולם היא פשע בינלאומי. מועדון ברזילי, טוב שבאת. טוב, האמת שהסיפור די נגמר כאן, כי מה ששכחתי, זה שאמנם- מועדון ברזילי, אבל סבא'לה לא יודע לשתות. אז את רצפת השירותים של מועדון ברזילי ראיתי טוב, לא רעה דרך אגב, אבל יותר מזה באמת שאין לי מושג. טוב לא נורא, מועדון ברזילי הדליק אותי לגמרי על אשתי והזכיר לי שעם כל הכבוד למועדונים, גם מועדון ברזילי, אני הכי אוהב להיות עם אשתי בין הסדינים, בבית..