הערכת המודיעין השנתית בשנת 1966, אשר יצאה לאור בחודש אוקטובר, כללה רק את החלק הראשון – "הנתונים". בהיעדר חלק "ההערכה", ההערכה הבסיסית שבוטאה ב"סיכום" "הנתונים" הייתה, שכל עוד הכוחות המצריים מצויים בתימן, לא סבירה מלחמה בישראל בשנתיים הקרובות. נאמר שם: "קביעת דרום ערב כיעד אסטרטגי של מדיניות החוץ של מצרים לשנים הקרובות, על המשמעויות המתחייבות מכך לגבי עוצמת והרכב הכוחות המרותקים לתימן, יש בה כדי להשפיע על צמצום חופש הפעולה של מצרים בעימות אפשרי עם ישראל. לטווח הקרוב, של כשנתיים, מתחזקת מסקנה זו על ידי הצמצום האפשרי בסדר הכוחות, הנובע משחרורן של עוצבות המילואים". אפשר שהערכה זו הושפעה מן העובדה ש"סגן נשיא מצרים, עבד אל-חכים עאמר… שידר ממטוסו בדרך לפקיסטאן ב-4 בדצמבר 1966 מברק אל נאצר בזו הלשון 'הרינו מציעים לפנות את כוח החירום של או"ם. אין סכנה שישראל תתקיף בזמן הקרוב. מוטב להוציא את הרוח מן המפרשים של חוסיין ובעלי בריתו הריאקציוניים'". על-פי הנשיא סאדאת, שר המלחמה של מצרים ששהה בביקור רשמי בפקיסטאן, שמע מבני שיחו טענות על כך שמצרים משלימה עם נוכחות כוחות האו"ם בשארם אל-שייח, כדי שיגנו עליה מפני ישראל. השר התרגש מן הדברים ושלח מברק לנאצר כדי שייתן הוראה לסגור את מצרי טיראן. בשובו לקהיר שאל אותו הנשיא נאצר אם הוא מודע למשמעות הצעתו ש"פירושה שישראל לא תשב בחיבוק ידיים ושמלחמה תפרוץ בין שתי הארצות. האם אתה מוכן למלחמה כזו?" לכך ענה שר המלחמה המצרי: "כוחותינו מוכנים לכל, ראיס